החלטה בתיק ת"א 28438-03-11

לפניי בקשת הנתבע לעיכוב ההליך כאן עד להכרעה בתביעה אשר הוגשה על ידי הנתבע לבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 29.5.13.

ההליך כאן נפתח על ידי התובע ביום 15.3.11 בתביעה אשר הוגשה בעילה כספית, חוזית וצו עשה. התובע טען כי הנתבע הפר את ההסכם עימו וגרם לו לנזקים כלכליים.

הנתבע, מנגד, טען להתיישנות התביעה ולחוסר תום לב מצידו של התובע. הנתבע טען, בין היתר, כי זכרון הדברים אשר נחתם לפני שנים בין התובע לנתבע, בטל ומבוטל.

בתיק התקיימו 4 דיוני קדם משפט, כאשר בשלישי שבהם, מיום 6.1.13, ניתנה הוראה על הגשת תצהירי עדות ראשית ונקבע מועד קדם משפט נוסף, לאחר הגשת תצהירים, זאת לאחר שניתנה החלטתו המנומקת של בית המשפט בה נדחתה טענת הנתבע להתיישנות.

תצהירי התובע הוגשו, באיחור, ביום 10.4.13.

תצהירי הנתבע אמורים היו להיות מוגשים 60 יום לאחר מכן.

במקום אלו, הוגשה ביום 29.5.13 בקשה זו שבפניי, בקשה לעיכוב ההליך.

בבקשה, טוען הנתבע, כי במקביל באותו יום, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה, עתר לסעד הצהרתי לפיו זכרון הדברים בין הצדדים הגיע לידי סיום. מאחר שיש בכך כדי להשליך באופן ישיר על המחלוקת בתיק כאן, עתר הנתבע לעיכוב המשך ההליך כאן עד להכרעת בית המשפט המחוזי.

תגובת התובע לא אחרה לבוא והיא הוגשה עוד קודם לדיון שהתקיים ביום 9.6.13.

בדיון, הבהיר ב"כ הנתבע כי ההליך בו נקט הנתבע בבית המשפט המחוזי נפתח בהוראת בעל הדין עצמו וכי בכל תוצאה שבה יחוייב הנתבע לקבל אל שורותיו את התובע, יגיש הנתבע ערעור לבית המשפט המחוזי. לפיכך, לשיטת ב"כ הנתבע, אין כל קושי עם הבקשה לעיכוב ההליך כאן תוך המתנה להכרעת בית המשפט המחוזי, אשר ממילא, יתכן כי תידרש הכרעתו במסגרת ערעור.

התובע הביע תרעומת על התנהלות הנתבע אשר במקום להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו כמתחייב, בחר להגיש תביעה נוספת לבית המשפט המחוזי ובכך לעכב ולסרבל את ההליך. התובע הפנה לכך שטענות הנתבע המהוות בסיס לתביעתו בבית המשפט המחוזי מופיעות בכתב ההגנה מטעמו וטען כי בשום שלב לא נטען על ידי הנתבע לחוסר סמכותו של בית משפט זה. התובע טען כי בית המשפט מוסמך להכריע במכלול השאלות שבמחלוקת ואין מקום לעכב את ההליך הנוכחי, אלא אולי דווקא את זה אשר הוגש כעת לבית המשפט המחוזי.

לאחר הדיון, הוגשה תשובת הנתבע לתגובת התובע.

עיינתי בטענות הצדדים.

אחר זאת, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

בעת בחינת בקשה לעיכוב הליכים, על בית המשפט לשקול, בין היתר, שיקולים של יעילות הדיון ומהירות הכרעה, יעילות המערכת השיפוטית, חסכון במשאבי זמן והוצאות, נוחות בעלי הדין, מאזן הנוחות (רע"א 3765/01 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אלכסנדר קפלן (28.1.02)             ורע"א 2314/02 גידולי שדה נטופה- אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' הכשרת היישוב- חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(5) בעמ' 305).

מטבע הדברים, קיימת משמעות לשאלת סטטוס כל הליך, מועדי פתיחת ההליכים, סמכויות בית המשפט ושאלת הצורך בניהול שני הליכים באותו עניין.

בענייננו, התביעה בבית המשפט המחוזי אך הוגשה.

טרם הוגש כתב הגנה וטרם ניתנה כל החלטה שהיא. מנגד, התביעה בפניי נקבעה לשמיעת ראיות וכבר הוגשו בה תצהירים. הדעת נותנת כי ההליך כאן בפניי, עתיד להסתיים קודם להליך בבית המשפט המחוזי.

אחר שעיינתי בטענות הנתבע, לא מצאתי כי מותב זה נעדר סמכות לדון באיזו מן השאלות שהועמדו בפניו בתיק. מעבר לצורך, אומר גם כי לא הועלתה על ידי הנתבע כל טענה שהיא ביחס לסמכות בית המשפט לאורך כל תקופת חייו של התיק ואף אני איני מוצאת כי היה מקום לטענה שכזו או קיים קושי כלשהו בהיבט סמכותו העניינית של בית המשפט ביחס לטענותיהם של הצדדים, גם אם כשאלה אגבית.